1
I. מדרש־הלכה
מבואות לספרות התנאים, מבוא למדרשי הלכה, מדרש הלכה
2
ספרות:
3
רב שרירא גאון, אגרת, הו' לוין, 48 ואילך.
4
רנ"ק, מונה"ז שער י"ג.
5
רז"מ, דרכי המשנה, פרק א הו' חדשה עמ' 3, 5–6, 10.
6
הופמן, המשנה הראשונה, פרק א', עמ' 5–12.
7
ווייס, דור דור ודורשיו, ח"א, 153, 158, ואילך.
8
גרץ, ח"ג 211.
9
הלוי, דה"ר, כרך ג, 78.
10
בספרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ"ש חנ"א, 307 ואילך.
11
לויטרבך, "מדרש ומשנה", JQR מהדו"ח, ח"ה וח"ו.
12
בכר,Exeg. Terminologie, ח"א, ערך "דרש" ו"מדרש".
13
ה"תלמוד" של התנאים, הוא ה"מדרש", אז כשמו הרגיל בספרות המדעית: מדרש־הלכה כדי להבדילו מ"מדרש אגדה".
14
השם "מִדְרָש" נמצא כבר במקרא דהי"ב יג כב וכ"ד כז, אלא שכאן פירושו "ספר" βιβλίον, וכמו "מקרא", ספר לקריאה, כך "מדרש", הוא ספר לדרישה וחקירה, ו"מדרש" ספר" שם כד כז, γραφή הוא כמו "מגלת־ספר".
15
השם המלא של מדרש־הכתוב הוא "מדרש־סופרים" ה"ג ה' הספד, ד"ו קמג ע"ד, ד"ב 633: וארבעה מדרש סופרים; "מדרש חכמים" ספרא בחוקותי פרשה ב' א': אם לא תשמעו למדרש חכמים, או "מדרש"־ "תורה" קידושין מט סע"א, ירוש' מו"ק פ"ג פג ע"ב חזקיה, והיא היא ה"תורה" ששאל חגי לכהנים חגי ב יא, שאינה אלא מדרש חכמים.
16
השם הקצר הוא "מדרש", "מדרשות": קידוש' מט א: ר' יהודה אומר מדרש; מדר"י יתרו, עמלק פ"ב 196: והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו – חקים אלו מדרשות והתורות אלו ההוראות דברי ר' יהושע, שם: והזהרת אתהם את החוקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות דברי ר' יהושע כלומר: דברים החקוקים ורשומים בכתוב, וכיו"ב סתם ספרי ראה פיס' נח אצל: המשפטים אלו הדינים, שם פיס' נט קידוש' לז א: אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה, וכיו"ב ספרא אחרי פרשה ט' ט'; ספרא שמיני פרשה א' ט': ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות, את כל החקים אלו המדרשות, אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות, ביד משה זה המקרא, יכול אף התרגום ת"ל ולהורות.
17
אבל החכמים השתמשו בשם "מדרש" אף למדרש לשון המשנה, כתובות פ"ד מ"ו: זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה "הבנים יירשו והבנות יזונו" מה הבנים וכו' דרש את המשנה בהיקש כאילו היה זה מקרא בתורה. ואף למדרש לשון שטר כתוב, ירוש' יבמות פט"ו יד ע"ד וכתובות פ"ד כח ע"ד–כט ע"א: עבד כתובה מדרש.
18
ואפילו פירוש־שֵמוֹת שבתורה עצמה נקרא "מדרש", ב"ר פכ"ה ב': ר' יוחנן או' לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא זה יניחנו וכו'.
19
עיקר מובנו של "דָרֹש" הוא "חָקֹר", "בָדֹק"; מכאן יצא, כבר בימים קדומים, המובן: לבדוק בספר, דרשו מעל ספר ה' וקראו ישע' לד טז.
20
"עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט" עז' ז י, והרי הוא קורא בספר התורה לפני הקהל וה"מבינים" נחמ' ח ב, ג, "מפרש ושׂוֹם שׂכל ויבינו במקרא" שם ח', והלוים מבינים את העם לתורה שם ז וט', הם "המשכילים שכל טוב" דהי"ב ל כב.
21
"מבין" הוא המורה ותרגומו: סָפְרָא, "סופר", "חכם", "איש מבין וסופר" דהי"א כז לב.
22
ו"עזרא הסופר, סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל" עז' ז יא – בארמית: "סָפַר דתא די אלָה שמיא" שם יב, – הוא אחד ה"מבינים" וה"משכילים", שהרי באו אליו "להשכיל אל דברי התורה" נחמ' ח יג.
23
"להשכיל אל דברי התורה" – פי': להתבונן ולחקור ולדרוש בה. וכשמצאו כתוב בתורה "בסכות תשבו שבעת ימים" "אשר ישבו בני ישראל בסכות", פירשוהו עזרא והמבינים לאמר: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבֹת לעשות סֻכֹת ככתוב שם יד–טו; זאת
24
אומרת שפירשו על יד הכתוב את ההלכה, שמסככין ב"כל דבר" ש"גידולו מן הארץ".
25
זו היא תחילת עבודתם של ה"סופרים", וזהו תחילתו של ה"מדרש" וה"תרגום".
26
הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו של עזרא הסופר, פירשו את הספר, ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורי־התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהַשאָלה – עד סוף ימי הבית, – סופרים ואצל הכותבים יונית,γραμματεῖς , σοφία γραμματέως = "חכמת סופרים" סוטה פ"ט מט"ו, וגם ίερογραμματεῖς.
27
הסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים", פירשו התורה, הלכותיה דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה". "שניות לעריות מדברי סופרים", חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים; החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה הלכה מקובלת והכלאים מדברי סופרים למדוהו מן ה"דין", עי' קדושין לט א; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה לא דברי סופרים מדברי סופרים. י"ח דבר נקראים "דברי סופרים"; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו' אפילו דבר אחד מדיקדוקי סופרים; ו"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות", ו"הראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידין לחדש, ו"נשתכחו בימי אבלו של משה כמה קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים. ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "שער חדש ירמ' כו י, לו י: בחצר העליון ששם חידשו סופרים את ההלכה", ור' יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים פי"ג מ"ז וטבול יום פ"ד מ"ב–מ"ו, תוס' שם פ"ב יד: דבר חדש חידשו סופרים ואין לי מה אשיב.
28
הסופרים כאמור פירשו את התורה, ובקשר עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. קראו בתורה "והיה לאות על ידך" ופירשוהו: אלו תפלין של יד, "ולטוטפת בין עיניך" – אלו תפלין של ראש וזה נקרא במשנה "דברי תורה", סנהד' שם, "לטוטפות" "לטוטפות" – אלו ארבע טוטפות בתים, וזה "דברי סופרים", שם; "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" – זה אתרוג; "בסכות תשבו" – בסכות של כל דבר שגידולו מן הארץ עי' לעיל; "לא תעשה כל מלאכה" – כל ל"ט אבות מלאכות שבת, "אל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים", ועמי הארץ המביאים את המַקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש יו"ט, ושלשה כלים ניטלין בשבת, ו"בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו".
29
בדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידים את הקבלות וההלכות המסורות ביחד עם התורה הכתובה.
30
זו, דרך המדרש, ורק זו היתה דרך לימודם; ודרך זו נמשכה עד זמנו של יוסי בן יועזר, הראשון לזוגות, שהיה בימי גזרות אנטיוכוס.
31
וכך אומר רב שרירא באגרתו:
32
וסיפרא וסיפרי דראשי דקראי והיכא רמיזאן הילכאתא בקראי ומעיקרא בבית שני ביומי ראשונים לפום ההוא אורחא הוה תניאניהון =וספרא וספרי דרשות הכתובים הם והיכן רמוזות ההלכות בכתובים, ומתחילה בבית שני בימי הראשונים בדרך זו כלומר דרך המדרש היתה משנתם".
33
ואמנם כן. ההלכה הראשונה שנמסרה בדרך המשנה עם מחלוקתה בצדה, בסגנון שאינו רגיל כלל במשנה ובארמית, – היא "עדותו" של יוסי בן יועזר עדיות פ"ח מ"ד: העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן ודיקרב במיתא מסאב וקרו ליה יוסי שריא ="ולא הודו לו" של
34
תלמידי ר"ע.
35
"עדות" זו לא "בו ביום" ביום שמינו את ראב"ע נשיא העיד אותה, שהרי קדם כמה דורות לאותו זמן, אלא שהכניסו משנה זו שנאמרה בסגנון עדות לתוך משנת עדיות.
36
וכך התחילו משנה קדומה אחת שמימי זקני בית שמאי וזקני ב"ה חגיגה פ"א מ"ח ואילך במחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן על הסמיכה ביו"ט והקדימו לה הקדמה קצרה וחשובה על יחס המשנה למדרש:
37
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.
38
וכבר הצורך בהקדמה זו מראה שעדיין לא עבר זמן רב משעה שעברו מדרך המדרש לדרך המשנה.
39
ואחת משלש ההלכות, ש"העיד" עליהן יוסי בן יועזר בעדותו ודיקרב במיתא מסאב, יְשָׁנָה מן דרשה במדרש־הלכה ספרא בשם "זקנים הראשונים" שר"ע חולק עליהם, שהם בוודאי הסופרים שקדמו ליוסי בן יועזר, שבשמם העיד את עדותו את ההלכה בלא המדרש!. וכך שנינו בספרא ויקרא חובה פי"ב א': או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. זקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טֻמאות בכלים ואדם שנגעו במת יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה "עיקרי הטומאה ועצם הטומאה" יצא דבר שאין אב הטומאה.
40
זקנים הראשונים דורשים כלל ופרט: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא – כלל, או בנבלת חיה טמאה וגו' או כי יגע בטומאת אדם וגו' – פרט לכל טומאתו אשר יטמא בה, פירשו על כל טומאות האדם: בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר; וכיו"ב אמור כב ה: או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו, ואין בכלל אלא מה שבפרט.
41
ועל הלכה זו העיד יוסי בן יועזר בעדיות: ודיקרב במיתא מסאב, הנוגע במת ולא הנוגע באדם הנוגע במת.
42
חוץ מזו ישנם עוד כמה מדרשות והלכות שהובאו במקורותינו בשם "זקנים הראשונים", ורובם שייכים בוודאי לזמן הזה, זמן הסופרים:
43
1. ספרא סוף מצורע, פ"ט יב: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר"ע וכו'.
44
וזה בוודאי מדרש הסופרים, שכן אמרו באדר"נ ריש פ"ב: איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וכו', יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה ת"ל והדוה בנדתה כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכו'.
45
סייג זה עשו אפוא אנשי כנה"ג "ועשו סייג לתורה". גם השבעים מתרגמים "נדה" בכל ויקרא חוץ מן יב ב וי"ח יט: ἄφεδρος, "מנודה ומרוחקה ונבדלת". ורשב"א אומר בתוס' שבת פ"א יד: שהראשונים לא היו אוכלין עם הנידות. ואף המשנה מזכירה נדה פ"ז מ"ד עוד: "בית הטמֵאוֹת" חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדתן.
46
2. תוס' שבועות פ"ג ז': והוא עד הכשר לעדות, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם אילו דברים הראשונים ר' עקיבא אומר וכו'.
47
3. מכילתא דר"י בשלח עמלק פ"ב 181: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זקנים הראשונים אומרים כך מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות וכו'; לעיל מסכתא דויהי, סוף פ"ה 109 סתם: כך היא מדה מהלכת וכו': מדרשב"י לי"ז יד: זקנים הראשדנים אומרים שוט וכו'.
48
שלשת הראשונים הם מדרשי־הלכה, והרביעי סי' 3 – אגדה.
49
ושתים הן הלכות מופשטות בלא מדרשן;
50
4. תוס' אהלות פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים רביעית דם שנשפכה על האסקופה והיא קטפרס, "משופעת" מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור כמשנתנו פ"ג מ"ג.
51
"זקנים" אלו, שהשתמשו במלה יונית קטפרס, καταφερές, "משופע", – חיו אפוא בזמן ההשפעה היונית, בזמן הסורים: נֹאמַר מזמנו של אנטיגנוס איש סוכו, ששמו Αντίγονος כבר מעיד על הסביבה היונית, ואילך.
52
5. נזיר נג א ברייתא בלא ציון: אמר ר' אלעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל "בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח", רובע עצמות ורביעית דם לא לכל "כלומר אפילו אחד מכולם אינו מטמא" ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח; בתוס' נזיר פ"ה א ואהלות פ"ד יג: אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש.
53
והעיד ר' יעקב בר אידי תלמיד ר' יוחנן בבבלי שם, שב"ד שלאחריהן: מפי שמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ובירוש' שם: רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון בן לקיש! מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. כלומר "מדרש" מימי הסופרים. ור' יהושע אומר לר"ע הדן ק"ו שרביעית דם מטמא בנזיר: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, נזיר פ"ז מ"ד; ובס"ז 243: אבל מה אעשה שגזרו חכמים חצי לוג, וגם ר' אליעזר משיב לר"ע, נזיר שם: אין דנין כאן ק"ו.
54
ונראה שדרשו "ועל כל נפשות מת לא יבא" ויק' כא יא: שתי נפשות ומת אחד, שתי רביעיות דם למת, מעין שדרש ר"ע מכאן רביעית דם הבאה משני מתים: שתי נפשות ומת אחד.
55
ואמנם קרוב להלכה הישנה חצי לוג וחצי קב לכל נמצא בס"ז: זאת התורה אדם וכו' לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה השיזרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות וכו'.
56
כאן ישנה כבר מחלוקת בין "זקנים הראשונים", ומכיון ש"מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה", אפשר להניח שמחלוקת זו ב"הלכה" מופשטה ש"מדרש" שלה בצדה, בדור השני של הזוגות יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי היתה.
57
המעבר מ"מדרש" ל"משנה" התחיל אפוא בזמנו של יוסי בן יועזר, והלך והתפתח, הלך והתבדל למקצוע מיוחד: המשנה.
58
על טעמו של המעבר הזה מדרך המדרש לדרך המשנה ההלכות נאמרו דברים שונים ומשונים.
59
יש אומרים שמפני שנתרבו ההלכות "שלא נכללו בתחלת ההשקפה לא בכתובי התורה ולא בפירוש… הסופרים… ולפי שלא הספיק להם בזה שנון הכתוב עם הפירוש… על כן קבעו את העולה להם במאמרים קצרי המלות ורבי הכוונה בכדי להקל על הזכרון"!
60
רז"פ מחזיק בטעמו של רנ"ק, מפני ש"ברבות הימים נתרבו הפירושים ועמדו זה בצד זה בלי חיבור וקישור פנימי ולימוד כזה הוא מלאכה כבדה" וכו'. והוא מוסיף עוד טעם שני, ו"הוא הפיזור והפירוד הבא בעקבי הלימוד בדרך פירוש התורה, הרבה מצות נכפלות ומשולשות בתורה ונבדלות במקומות אלה באיזה תיבה וכו' הניתנת לידרש… ומדרכי הנפש המשכלת לאסוף ולקבל כל הפרטים אל הכלל…".
61
אבל ל"זכרון" היה מועיל בוודאי בית־האחיזה בכתוב. ואשר לסדר ולכינוס, הרי לא הועילו הרבה, שהרי במשניות הראשונות היו מסדרים כמה דברים לפי חיצוניותם מספרים, אין בין, וכדומה ומה הרויחו בסידור המשנה?.
62
לויטרבך סובר על כן, שיסודו של המעבר הזה הוא בחוסר ביסוסן של כמה הלכות בכתוב מעין דברי רנ"ק!: המעבר למשנה בא קודם־כל בהלכות שלא מצאו להן ראיה מן התורה, או שדנון קצת חכמים באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ולא הסכימו להם חבריהם. הלכות כאלה נשנו בדרך המשנה ולאלה נוסף עוד מניע אחר, מחלוקת הצדוקים והפרושים, שהצדוקים היו מונים את החכמים על כמה הלכות, שאין להן יסוד במקרא. מפני הטעמים האלה עזבו החכמים במשך הזמן לגמרי את דרך המדרש, "הסתירו" כך: "הסתירו"! את מקורות ההלכה, ושנו אותה כאילו היתה "הלכה למשה מסיני", הלכה פסוקה סתמית, בלא ראיות מן הכתוב!
63
ומה נֹאמַר על הראיות מן הכתוב המרובות במשנה, אפילו במשניות הקדומות? ואיך אפשר שאותם החכמים שהשתדלו להסתיר כביכול מקום הפצע – יגלו פתאום את מקומו בדברים מפורשים לעיני הצדוקים שבימי הורדוס: היתר נדרים פורחין באויר וכו'.
64
והרי דווקא בדורות שלפני הורדוס נסדרו לא בלבד הלכות שהן "כהררים התלויים בשׂערה" הלכות שבת, חגיגות והמעילות אלא אף הלכות ש"יש להן על מה שייסמכו" "הדינין והעבודוֹת" וכו'.
65
אפשר ואפשר שהיו אף גורמים חיצוניים שגרמו למעבר זה, כגון חידוש התורה שאחרי גזירת אנטיוכוס, אסיפתה וכינוסה ואפשר שאספו אז אף עדויות, כעדותו של יוסי בן יועזר, עי' לעיל. אבל בעיקרו של דבר גרמו למעבר זה בוודאי ובוודאי – ריבוי ההלכות והתולדות, שהיו קשורות לספר התורה רק בקשר רפוי, קשר המקום, זאת אומרת, שנקשרו ונסמכו לאותו הכתוב שבתורה שעוסק באותו ענין. הלכות כאלה נשנו לאמיתו של דבר גם בזמן הסופרים בתור "הלכות" פסוקות ונבדלות, אם אמנם אצל ולא מתוך התורה הכתובה וכיו"ב נסמכו, ולא נלמדו מן הכתוב, כמה הלכות – בת"כ שלנו ובספרי.
66
על־ידי כך נתפתחה במשך הזמן הלכה שאינה תלויה כלל במקרא: דרך המשנה.
67
מימי יוסי בן יועזר ואילך לקחה אפוא דרך ה"הלכה", ה"משנה", את מקומה הראשי של דרך "המדרש".
68
ההלכות. נמסרו בלשון המשנה כספר בפני עצמו ולא כפירוש לתורה.
69
חוץ משלש ההלכות של יוסי, שמחלוקתן בצדן "וקרו ליה יוסי שריא" שהזכרנון, נמסרו מן הזמן ההוא הקדום עוד שתי הלכות כאלה עם מחלוקתן בצדן, והן בתוס' מכשירין פ"ד ג–ד:
70
חילפתא בן קוינא ר"ש: קוניא אומר שום בעל בכי טמא מפני שמרביצין עליו במים ואחר כך קולעין אותו אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל. יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריה טמאות מפני אנטליא שלהן אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל.
71
סדר ההלכות וסגנון המחלוקת מראה. ששתיהן הלכות קדומות ושחילפתא בן קוינא קדם ליהושע בן פרחיה. והרי גם חכמים כ"יהודה בן דורתאי" ויהודה בן צריפאי וחברו מתתיה בן מרגלות אינם ידועים ממקור אחר.
72
אבל גם כשלקחה ההלכה את המקום הראשי לא הניחו חכמים את ידם מן ה"מדרש": המדרש לִוָה את המשנה בדרכה, כ"תלמוד" למשנה. ש"אפילו ראשוני ראשונים הוה אית להון" תלמוד וכו' והוו עיקרין דילהון קלין וחמורין וגזרות שוות ופנים של מדרשות וכו' ".
73
כי לא הלל הוא שחידש את המדרש ובנה אותו על שבע המדות שלו, אלא "דרש שבע מדות לפני זקני בתירה" למעשה, באותו ערב פסח שדנו בו "אם פסח דוחה שבת". שאלו הן שבע־המדות שדרש: "קל וחומר. וגזרה שוה. ובנין אב. ושני כתובים "המכחישים". וכלל ופרט. וכיוצא בו במקום אחר ודבר למד מעניינו. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה".
74
וכך "התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר וגזירה שוה. מהיקש. הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור מה המיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר. מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזירה שוה. נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד שנ' בו במועדו דוחה את השבת אף פסת שנ' בו במועדו דוחה את השבת" ירוש' שם.
75
הרי כאן שלש מדות ממדותיו: היקש "מה מצינו", "בנין אב", ק"ו וג"ש.
76
ו"איפשר מפני שדרש להם כל היום בהלכות פסח בבלי וירוש' שם הוצרך לכל המדות" ראב"ד בפירושו. ואמנם בירושלמי שם נסמך לענין שלמעלה: "על שלשה דברים עלה הלל מבבל. טהור הוא וכו' על זה עלה הילל מבבל. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה. כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחר אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן. ודרש מעצמו והסכים למדרש שדרשו בא"י! ועלה וקיבל הלכה".
77
ומכיון ששתי הדרשות האחרונות מהלכות פסח הן, ואחת מהן "צאן ובקר לחגיגה" נוגעת בשאלת היום, קרוב שגם למדה זו הוצרך באותו יום.
78
והרי כבר ארבע מדות ממדותיו שהשתמש בהם הלל למעשה לפני בני בתירה, ונשארו רק שלש שאין אנו יודעין שימושן.
79
ולא על שיטת המדרש של הלל חלקו בני בתירה, אלא לא קיבלו ממנו את ההיקש והק"ו והג"ש, מפני שמצאו להם תשובה: "היקש שאמרת יש לו תשובה וכו' ק"ו שאמרת יש לו תשובה וכו' גזירה שוה שאמרת – שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" ירוש' שם. ו"אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון" שם; ושזו היתה באמת קבלה משמעיה ואבטליון אנו לומדים מדברי בן־הדור יהודה בן דורתאי שאמר "תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת, ומכללו אתה שומע שאמרו: פסח דוחה את השבת.
80
את הדרשות של הלל שדרש מעצמו לא קיבלו בני בתירה מפני שמצאו להן תשובה, אבל קיבלו את ה"הלכה". והרי זה כאותה שאמרו "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה", וכאותה שאמר ר' יהושע לר"ע על הק"ו שלו: "יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה". שהרי יש ש"ההלכה עוקפת למדרש".
81
ובכלל – המדרש תומך בָהלכה, אבל אינו יוצר את ההלכה; סומכים את ההלכה מן המקרא, אבל אין מוציאים וממציאים הלכה מתוך דרש. ואדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן ג"ש לבטל תלמודו. ועל הלל אמרו: "ודרש מעצמו והסכים למדרש שדרשו בא"י ועלה וקיבל הלכה", ולא סמך על המדרש שלו. וראב"ע אומר לר"ע: "עקיבא אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני".
82
ואמנם לא כל "הלכה" היתה לה שני דורות לפני החרבן! על מה שתסמך סמך בתורה, ועל־כן אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה כל אשר בתוכו יטמא = יטַמֵא שהוא טמא.
83
אבל ה"מדרשות" הלכו כל הזמן שאחרי יוסף בן יועזר ביחד עם ה"הלכות", גם לפני זמנו של הלל.
84
בתחילת ימי הורדוס ובסופם נזכרים "חכמים גדולים ודרשנים גדולים": שמעיה ואבטליון נקראים "דרשנים גדולים" בפי בן־הזמן יהודה בן דורתאי, ועל יהודה בן צריפא ומתתיה בן מרגלות אומר יוספוס: Ιουδαίων λογιώτατοι καὶ παρ' οὐστινασοῦν τῶν πατρίων ἐξηγηταὶ νόμωνʼ = "בין היהודים הטובים שבמבינים מבין פרשני תורת אבות"; ובמק"א: δύ' ἦσαν σοφισταὶ κατὰ τὴν πόλιν, μάλιστα δοκοῦντες ἀκριβοῦν τὰ πάτρια. = "שני חכמים היו בעיר, הנחשבים למבינים הטובים ביותר של תורת־אבות".
85
ושמאי דרש: "עד רדתה – אפילו בשבת", זכור ושמור – זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא, ולמד אפילו מדברי קבלה: שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון קידושין מג א: משום חגי הנביא.
86
וזקני ב"ש וב"ה הלא נחלקים בכמה דברים שיסודם מדרש־חכמים.
87
וכמה דרשות של כהנים מזמן הבית שבוראי לא היו מב"ה נמסרו:
88
א זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא אשוֹם אָשַם לה' ויקרא ה יט זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ואומר והיכן מצינו מדרש זה, במלכים ב' יב יז, בפי יהוידע כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו.
89
בוודאי דרשת הכהנים.
90
ב הכהנים דורשין לעצמן שקלים פ"א מ"ד.
91
ג בני חנן היו דורשין ספרי ראה פיס' ק"ה.
92
ד ישמעאל בן פיאבי, היו דנים עמו מק"ו תוס' פרה פ"ג ו.
93
ה חנניה בן חזקיה בן גרון, דרש ספר יחזקאל: ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשו.
94
וכבר העיר גרץ, שגם י"ח דבר גם מגלת תענית בעלייתו של אלעזר בן חנניה נתקנו כנוסח מג"ת בניגוד למשנה ולבבלי. ובאמת נשארה לנו דרשה אחת שלו ביחס ליחזקאל בספרי תצא פיס' רצד: רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר איפה לפר ואיפה לאיל איפה לכבש וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה.
95
דרשה אחרת שלו במדר"י בחדש פ"ז 229: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת". הוא שמובא בברייתא אחת בשם "בית שמאי" שאלעזר בן חנניה היה אחד מהם: מחד שביך לשבתיך, ובמכיל' דרשב"י בשם שמאי כמו שהזכרתי כבר: זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא וכו'.
96
ו וזכריה בן הקצב דרש כדרשת ר"ע אחריו, כשם שגם דברי ר' שמעון הם דברי זכריה.
97
כך נמסרה גם דרשת הלל הנזכרת שבירוש' פסח' פ"ו לג ע"א סתם בספרי ראה פיס' קכט, ובשם ר' עקיבא במדר"י פסחא פ"ד 13. וכן דרשתו השניה של הלל שבירוש' שם נמסרה בספרי ראה פיס' קלד בשם ר' שמעון, ובספרא אמור מי"ב ה, מנחות סו א בשם ר"ש בן אלעזר.
98
ובדרכנו למדנו, שמדרשים המובאים במדרשי־הלכה סתם, ואפילו אלה שמובאים בשם תנאים אחרונים – יכולים להיות קדומים מאד, ואלה שבשמם נמסר המדרש אינם אלא "תנאים" ששָנוהו ומסרוהו.
99
והמשנה העתיקה, שנתחברה לפחות שני דורות – או שלשה דורות – לפני החרבן, בחגיגה פ"א מ"ח אומרת: הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו; המשנה הזאת ידעה אפוא כבר את המדרשות למקצועות אלה.
100
ומשנה עתיקה אחרת שמימי הבית ידעה כנראה רובו של המדרש שנסדר ב"הגדה" של פסח, שהרי אמרה: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה.
101
ומשנת יומא פ"א מ"ו אומרת: אם היה הכהן הגדול חכם דורש בסדר היום, ואם תלמיד־חכמים – דורשין לפניו.
102
ורבי הושעיה שנה בברייתא שלו: כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה על הטבלה של הילני המלכה שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה בתוס': קורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי.
103
ועל רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל ורבו של ר' יהושע בן חנניה, אמרו: שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד וכו' דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל המדות של חכמים "קלים וחמורים וגזרות שוות" וכו'.
104
ואותו ר' יהושע האומר בסוטה פ"ה מ"ב שהזכרתי מי יגלה עפר וכו' שאין לו מקרא מן התורה וכו' – אותו ר' יהושע מדבר על ה"מדרשות" כמקצוע קבוע ומיוחד אצל ה"הוראות" הלכות, משניות: חוקי האלהים אלו מדרשות שהן חקוקים ורשומים בכתוב ותורותיו אלו ההוראות: החקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות שם.
105
בזמנו של ר' יהושע לימד חברו ר' נחוניא בן הקנה, "שהיה דורש את כל התורה בכלל ופרט. ממנו נשארו לנו שתי דרשות, אחת בהלכה ואחת באגדה:
106
א בערתי הקדש מן הבית – מה שבבית מעכב את הוידוי לא מה שבשדה מ"ת 175, ור' יהושע חולק.
107
ב צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת ב"ב י ע"ב.
108
ובאותה שעה לימד גם נחום איש גמזו נחמיה העַמסוֹני, ש"היה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט" תוס' שבועות פ"א, שבועות שם, ו"היה דורש כל אתין שבתורה, ו"היה אומר אכין ורקין מיעוטין אתין וגמין ריבויין".
109
מאלה נתפרדו שני בתים: בית ר' ישמעאל ובית ר' עקיבא. ר' ישמעאל הלך בעקבותיו של הראשון ור"ע בעקבותיו של השני.
110
אבל עד שאנו נכנסים למדרשי ר' ישמעאל ור"ע עלינו לדבר דברים אחדים על שרידי המדרשים שמחוץ לארץ־ישראל.